תשעים ושבעה ימים לשריקת הפתיחה. זהו זה, ירדנו ממאה הימים. האירוע צוין ברוב טקסים והבטחות חוזרות ומודגשות של ראשי המדינה שהכול יהיה מוכן בזמן. אני אישית, מאמין שכך יהיה. אין סיבה נראית לעין שלא. רק ה "בפאנה-בפאנה", כך נקראת נבחרת דרום-אפריקה, ששיחקה למחרת, ביום התשעים ותשעה, משחק ידידות נגד נמיביה, נראתה כמי שמכינה את עצמה למסע התאבדות מול צרפת, מקסיקו, ואורוגוואי בסיבוב הראשון. הציניקנים אומרים – הסיבוב האחרון. האופטימיים אומרים – הצילו, קשה להיות אופטימי עם הצגת משחק שכזה. מחר, המאמן הברזילאי שלהם, לוקח אותם אליו הביתה לברזיל למחנה אימונים. הציניקנים אומרים, זה השקעה בדור הבא – אלה שהאימהות שלהן תהיינה ברזילאיות...האופטימיים אומרים – חכו ותראו, גם מדרום קוריאה לא ציפו להגיע לחצי הגמר באלפיים ושתיים. לא נשאר עוד הרבה זמן עד שנדע מה קרה בסוף...
הנשיא זומה מבקר ביקור רשמי בבית המלוכה של בריטניה הגדולה, או כמו שהיא נקראת באנגלית – הממלכה המאוחדת. באיזה שהוא מקום, דרום-אפריקה נחשבת עדיין בת משפחה בה. כמו בכל משפחה, יש מרכיב דומיננטי של יחסי שנאה אהבה שקשה להפריד ביניהם, אבל מלבד הנושאים המהותיים, המפגש הזה בין המלכה לבין הנשיא מוליד המון בדיחות ומחשבות משעשעות. איך אפשר שלא, אחרי חודשים רוויי גריסה בלתי פוסקת של יחסיו האישיים של זומה עם נשותיו בעבר ובהווה – סך הכול חמש, מתוכן שלוש בפועל, עם לפחות אחת ידועה שמיועדת להיות השישית והרביעית בפועל, זו שילדה לו לאחרונה עוד צאצא כדי להשלים את המספר הכולל של השושלת לעשרים יורשים. הטרוניות נחלקות לכמה קטגוריות, כמו מה בין הפרטי לציבורי, המוסרי והלא מוסרי. מה שייך להבדלי התרבויות ומה זו סתם הפקרות מינית. הכי מטריד רבים היא השאלה איך הוא מממן את כל החבילה הזו? הם כולם מסודרים בחיים, דרים בבתי אחוזה מפוארים [לפי התמונות בעיתונים] וגומרים את החודש. איך זה נעשה ממשכורת, אפילו של נשיא? השורה התחתונה היא שכנראה חלק גדול מהאופרציה הזו מממומנת בידי המדינה, כך שלכולנו חלק בנשיאה בעול. כמו תשלום מזונות קולקטיבי כזה.
אבל, מצד שני, מוכרחים להודות, הדבר אינו פוגע בו כמלוא הנימה. כלום. הפופולאריות שלו בשחקים. די שהוא מרביץ איזה חיוך שובה לב ומניע את הגוף לצלילי איזו מוסיקה אפריקנית אקזוטית וכבר הלב נמס. יש לו את זה, אין מה לומר, כמו זה האחר, שלא קיים יחסים בבית הלבן בזמנו. ושיתפוצצו כולם.
שזה מאחד את העם ומחמם את הלב יהיה מוגזם להגיד. אין בין דמותו של זומה וחינניותו לבין האתגרים האמיתיים של דרום-אפריקה ולא כלום. קשה לדעת אם הוא נשיא טוב או לא, אבל הטון והכיוון מעבר לפולקלור, נכונים. הוא מתייחס לממשלתו בצורה רצינית, מנסה להטביע נורמות של מדידת תוצאות ואפילו הצהיר בנאומו על מצב האומה, על כוונתו לחתום על חוזה ביצוע יעדים עם כל אחד ואחד מהשרים. הציניקנים אומרים, אז מה? האם הוא יכול לפטר שר שלא ממפלגתו למשל? ברור שלא. האופטימיים אומרים, זו פריצת דרך בתחום של נשיאת אחריות לתוצאות. העם רוצה תוצאות. רוצה עבודה, רוצה יציאה מהעוני המשווע, רוצה מגורים אנושיים ובריאות טובה. בסדר, גם חינוך. אם מישהו באמת מתכוון להשיג לנו תוצאות, המעבר מהבטחות להתחייבויות הוא מעבר אסטרטגי וחיובי. אז ניתן לו את הקרדיט. אחרי הכול, בנאדם שיכול ממשכורת אחת לפרנס גרושה אחת, שלוש נשים, ידועה אחת ועשרים ילדים ועוד ברמת חיים כזאת, ודאי יכול ללמד את כולנו משהו. ומה יש לקלינטונים, עם כל הכבוד? בת אחת?
נראה לי, שאת המלכה שימח רק דבר אחד, לכשסוף, סוף פגשה את החתן העליז הזה – 'איזה מזל שלי אין כל כך הרבה יורשים'. רק תארו לכם את בית המלוכה הבריטי עם מלך אחד, ארבע מלכות ועשרים נסיכים ונסיכות...
ג'נין היא בחורה בתחילת הארבעים שלה. לא מזמן התחלנו לעבוד יחד. התוודענו זו אל זה באיזו סדנת הדרכה שעסקה ב BEE, שזו תכנית האפליה המתקנת של דרום-אפריקה ומאז נפגשנו כבר כמה פעמים והתחלנו לעבוד על הפרויקט הראשון. היא מכנה את עצמה 'צבעונית', אז אני מכבד את זה, אבל בשבילי היא בחורה יפה, אלגנטית ומטופחת, שזופה היטב, מדברת אנגלית רהוטה ומהוקצעת ומייחדת את הקריירה המקצועית שלה לעבודה עם חברות וארגונים על נושאים של אפליה מתקנת, שוויון הזדמנויות, שונות חברתית, שילוב נכים, דעות קדומות ושסעים בין גזעיים. על איך כל זה קשור אני מכין מאמר מקצועי שיתאר את קורות ה BEE ביתר פירוט. עכשיו אני מספר על ג'נין שממנה למדתי עוד משהו על המציאות כאן.
היא נשואה לבחור גרמני – הוא גרוש עם שלושה ילדים והיא גרושה או פרודה עם ילדה. אין להם ילדים משלהם. כולם בבתי ספר פרטיים הכי יקרים בקייפ, זאת אומרת שמצבם הכלכלי שפיר בהחלט. האמת שאפשר לראות את זה עליה, אפילו בלי המשקפיים. מאובזרת היטב. המחשבה שעד לפני חמש עשרה שנה לא יכולתי אפילו לשבת איתה באותו בית קפה ובעלה יכול היה רק לחלום להתחתן איתה ולהמשיך לחיות כאן, אפילו לא עולה במוחי. איך אפשר לחשוב עליה כעל ייצור אנושי חסר זכויות אדם?
אנחנו מדברים על השסעים. זה הנושא שלה. "גם היום יש אפרטהייד" היא אומרת בעדינות שלה, אבל בנחרצות "אבל הוא לא בחקיקה, הוא בפועל. אין אינטגרציה חברתית, קבוצות גזע לא מכירות בכלל את הקבוצות האחרות, הכול זה תפישות מוטעות ולכן התוצאה היא ניכור ושסעים הולכים ומעמיקים". היא כנראה אינה מתרשמת כמוני מהקמפיינים הממשלתיים על 'אומת הקשת בענן'. "אתן לך דוגמא אישית על תפישות של אנשים כאן" היא ממשיכה. "אבא של הילדה שלי הוא קוזה ולכן היא יצאה שחורה. ממש כהה. כשגרתי בקייפטאון, היו עוצרים אותי לבנים ושואלים אותי – 'איפה אימצת את הילדה הזו? גם אנחנו חושבים על לאמץ ילד שחור'...הם הניחו בעליל שלא יכול להיות שזו הבת הביולוגית שלי, מפני שזיווג בין גזעי לא נתפש בדעתם. בסוף קצתי מצרות המוח הזו והחלטתי לעקור ליוהנסבורג. זו עיר הרבה יותר מעורבת מקייפטאון. רק נחתנו שם ושחורים היו פונים אלי – 'של מי הילדה הזו? שלך? אימצת אותה?' אפילו קצת בכעס מסוים על שלקחתי אותה ממישהו. גם בצד שלהם התפישה המקובלת היא שזיווג כזה הוא לא אפשרי. אין זו נחלתה של קבוצה זו או אחרת" היא משתתקת קצת בעצב.
היא לוקחת אותנו מכאן לעומק הנושא של אינטגרציה חברתית במערכת החינוך. מי שמכיר אותי מימים עברו, יודע שיש לי מה לומר בנדון. כאן המצב שונה בתכלית – "אין עם מי 'לערבב'", אני אומר לה בלשון קצת בוטה. "אפילו אם יש עשרים אחוז ילדים 'חזקים' כמו שאנחנו מכנים אותם – תלמידים טובים מבתים שמעניקים להם תמיכה וסיוע משמעותי – עדיין יש שמונים אחוז שזקוקים לאינטגרציה והם די מבודדים בתוך עצמם. אז האתגר הוא אותו אתגר, אבל האמצעים צריכים להיות כאן שונים" אני ממשיך. "אינטגרציה אפשר לעשות כשיש איזון באוכלוסייה הכללית. כאן אין איזון מספרי כזה". עכשיו שנינו שותקים כמה דקות. נושא כבד.
השבוע התפרסם בעיתונות סקר שגורס בצורה מובהקת שהדרום אפריקנים אוהבים את המכוניות שלהם. טוב, לא בטוח שצריך להוציא כסף על סקר כזה, כי כל ילד יודע שזה נכון. שוב מקרה של תופעה חוצת גזעים ומעמדות. הנה לך ג'נין אינטגרציה. ג'אנטים מגנזיום ותיבות תהודה בבאגז' עולים על כל גרוטאה. ורכבי השטח, כבר סיפרתי לכם, שכיחים כאן כמו באוגדת המדבר של המרינס האמריקאי בעיראק. מה שצד את אוזניי היא העובדה שחזרה והודגשה פעם אחר פעם בפי הדוברים, שרוב הנשאלים מתוך אלף הנדגמים, אמרו בנחרצות שהיו מוותרים על בני/בנות הזוג שלהם לפני שהיו מוותרים על המכונית שלהם. מדהים הא? מרצדס אהובתי, האם תינשאי לי?
היום יום ההולדת השניים-עשר של בננו טל ומהבוקר אנחנו מציינים אותו בנשיקות, חיבוקים, טלפונים, שיחות סקייפה, הודעות טקסט, מתנות וכיוצא באלה. מחר המסיבה לחבר'ה. היום בבית הספר הודיע לו המאמן של הקריקט כי הוא עובר לקבוצה הראשונה – חלומו של כל שחקן. זו המתנה הכי יפה שהוא קבל היום, דווקא במקרה זה יצא. בבוקר אני הולך איתו לבנק כי מה שהוא הכי רוצה זה לפתוח חשבון חיסכון לעצמו עם הכסף שקבל במתנה. של מי הילד הזה, אני שואל את עצמי?
סוף שבוע נעים לכולנו.
הרגישו חופשי לשלוח אלי תגובות, הערות, תהיות ושאלות, אם יש לכם; אשמח להתייחס.
אורי אילן
אורי אילן הוא איש עסקים העוסק בניהול פרוייקטים ובפיתוח עסקים בדרום אפריקה; אורי עוסק גם בפיתוח מנהלים במגזר הפרטי והציבורי; ו - בכתיבה ככל שמרשה לו הזמן. יותר פרטים ניתן למצוא בבלוגים שלו - http://oriilan.cafe.themarker.com/ http://www.linkedin.com/in/oriilan http://oriilan.spaces.live.com/
